ציניות ארגונית

בארגונים רבים קיימת סתירה בין החלטת המנהלים לאמץ 'מדיניות תומכת איזון בית-עבודה' לבין התרבות הארגונית שהם מעצבים, או לכל הפחות נותנים יד להתפתחותה. תרבות זו מעודדת נוכחות פיזית וזמינות מקסימליים שלנו העובדים במקום העבודה כאילו שאלו מהווים מדדים ישירים לתרומתנו ומחויבותנו לארגון יותר מאשר הפרודוקטיביות שלנו בעבודה. רבים מאיתנו נפגעים מאותה תרבות ארגונית ובשל כך פוחדים להתפרש כלא נאמנים לארגון או כבטלנים. פרשנות זו עלולה לא פעם לפגוע בהערכת הביצועים שלנו, לסכן העלאה עתידית בשכר, לפגוע בקידום אפשרי ואף להוביל לפיטורינו. כך, כשכוחנו במשק חלש מי ירשה לעצמו לצאת מוקדם מהעבודה כשהמעביד שלו נשאר שם עד מאוחר, גם אם הפרודוקטיביות שלו גבוהה משל חבריו?

הציניות עצמה באה לידי ביטוי בכך שברוב המקרים קיומה של מדיניות תומכת איזון בית-עבודה היא זו שחשובה למנהלים אך לא יישומה בפועל, כלומר מידת השימוש שלנו בה. לראייה, מניתוח השוואתי שערכה ד"ר קרוליין שטראוב מביה"ס לניהול שבגרנובל בשנת 2007 על השימוש בשיטות לשיפור איזון בית-עבודה באירופה, נמצא כי רוב החברות העסקיות באיחוד האירופי כבר אימצו מדיניות הולמת בנושא, בין אם כזו שכוללת סיוע שקשור לטיפול בילדינו, בלוח הזמנים שלנו או בבריאותנו הפיזית והנפשית, אך ברוב המקרים מנהלי החברות הללו לא בחנו עד כמה אנו העובדים נעזרים בה.

בשנות עבודתי עד כה, נתקלתי לצערי בלא מעט מקרים בהם ארגונים ביצעו שימוש ציני בהסדרי גמישות למען קידום האיזון בין בית לעבודה בקרב העובדים בטענה שאני וחבריי נמצאים בראש מעייניהם, אך בפועל מיקמו את הצרכים האישיים שלנו בתחתית 'שרשרת המזון'. בין אם הסיבה לכך היא כי "רק כך ידעו לעבוד" או מתוך חשש שמא 'התחשבות' בנו תפגע בפריון ובכך ביכולת התחרות שלהם, ובין אם זה מתוך רצון למכור לנו מצג שווא, רצון לשפר את דעת הקהל כלפיהם, או רצון לזכות בתגמול ממשלתי כזה או אחר על כך שקידמו ועודדו איזון זה, נראה כי השינוי האמיתי שחל בנושא לאורך השנים הוא עדיין קטן. יתרה מכך, מחקרים שונים[1] הוכיחו עוד בשנות ה-90 כי הסיכוי שלנו כעובדים להתקדם לתפקיד ניהולי עולה באופן ישיר ככל שאנו מקדישים שעות ארוכות יותר למקום עבודתנו, ובמקביל, היעדרות שקשורה למשפחתנו נקשרת באופן שלילי להערכת הביצועים שלנו.

במחקר של ד"ר בסון מאוניברסיטת דיקנסון ב-2005, בשם תרומת התמיכה הארגונית באיזון בית-עבודה נמצא כי דווקא התמיכה הארגונית הלא פורמאלית באיזון בית-עבודה (כגון, דוגמא אישית מהמעביד) היא שימושית יותר מכל תמיכה רשמית שמנוסחת במדיניות הארגונית ומנבאת יותר מכל שינוי רגשי והתנהגותי בקרב העובדים. מכאן שיותר מאשר מדיניות פורמאלית בנושא נדרש עידוד ממשי לצורך הטמעה מיטבית של הסדרים גמישים שיצרו שינוי אמיתי בתרבות הארגונית. שינוי זה יוביל לשילוב מאוזן יותר בין עבודתנו לחיינו הפרטיים, תשפר את בריאותנו הפיזית והנפשית ובכך גם את הפרודוקטיביות שלנו במקום העבודה. אין עוד מקום לקביעת מספר שעות עבודה ולזמינות מקסימאלית כמדד לנאמנות העובד ולמסירותו! אלא ההיפך הוא הנכון- אלה פוגעים בפועל בביצועו של הארגון וברציונל העסקי, כי במצב שבו אנו נמדדים לפי מספר שעות אנו נוטים לפרוש את עבודתנו על פני זמן רב מן הנחוץ.

מצב זה עתיד להוות ניצחון לשני הצדדים אך נראה כי לעת עתה המעבידים עדיין לא הכירו בכדאיות שבו. כאשר יכירו בערך עסקי זה, תפחת התנגדותם להעסקת עובדים שבוחרים לאזן בין ביתם לעבודתם באופן פעיל, וזו תיתפס בעיניהם דווקא כמשרתת את האינטרס העסקי.

במאמרן של ד"ר מיכל פרנקל וד"ר דפנה הקר "הורות פעילה ושוויון הזדמנויות בעבודה" משנת 2005, נכתב כי פירוק הנחות היסוד בדבר דמותו של העובד האידיאלי הוא הכרחי על מנת להביא להכרה בערכה העסקי של הידידותיות למשפחה. אם כן, כיצד נפרק את אותן הנחות היסוד? מדובר בשינוי האקלים החברתי-כלכלי כך שהגברת יכולת הבחירה של עובדים בהורות פעילה תיחשב למטרה חברתית לגיטימית וחשובה. ואכן מדירוג "100 החברות שהכי טוב לעבוד בהן" של The Marker נראה כי יותר ויותר מאיתנו מצביעים ברגלינו לעבר חברות שמתגאות במדיניות איזון בית-עבודה שניסחו (לפחות לכאורה), ושבהן נוכל להיות מאוגדים. סקר חדש נוסף שכדאי לתת עליו את הדעת, ונערך על ידי חברת  Saba, מצא כי רק 11% מן העובדים שהינם בני דור ה-Y שואפים להגיע לדרגות ניהול גבוהות, בין היתר מכיוון שהם עדים למחיר הכבד שמשלמים מנהליהם בנושא האיזון בין ביתם לעבודתם. מצב זה עלול ליצור משבר אמיתי בעת 'העברת המקל' לדור הצעיר.

לאור זאת, נראה כי יצירת השינוי מוטלת על כתפי כולנו; עובדים, מעבידים, בתי המשפט, משרדי הממשלה ובאי כוחם. עלינו לעמוד על מאפייניו האובייקטיביים של העובד האידיאלי, לתת להם ביטוי ממשי בכל שלב בו מצוי העובד בארגון, החל משלב המיון והגיוס, דרך הערכת הביצועים בארגון וכלה בהזדמנויות העומדות לפניו להתפתחות מקצועית. ביום שבו נבחר בלב שלם לאזן באופן מיטבי בין ביתנו לבין עבודתנו מבלי שנחוש כי ההערכה הנרכשת לנו במקום העבודה תיפגע בשל כך, נדע שאנו חברים בשוק שראוי לכוח העבודה שלנו !

[1] Galinsky & Stein, 1990; Lewis & Taylor, 1996; Thompson et al, 1992

עבודה עיוורת

במציאות חיינו, אנו מגדירים את עצמנו יותר ויותר על בסיס עבודתנו ובשל כך דוחקים הצידה מרכיבי חיים הכרחיים להבטחת ההגשמה העצמית שלנו. למרבה הצער, אחרי מקסיקו ותורכיה, אנו עובדים הכי הרבה; 20% מאיתנו עובדים יותר מ-50 שעות בשבוע. כנורת אזהרה נוספת העניק לנו גם ארגון מדינות ה-OECD את מדליית הארד מהסוף בדירוג רמת החיים בנושא איזון בית-עבודה.

השאלה הראשונה שלי היא למה אנחנו העובדים נותנים לזה לקרות? ממחקר שערכה ד"ר רונית וייסמל מנור עולה כי מיטב הסיבות שאנו מספקים לעצמנו הן: ש-'השעות הנוספות הן הדרך שלי להתקדם בחברה', 'הארגון מצפה ממני לשים את העבודה לפני המשפחה בסדר העדיפויות' ואפילו 'העובד האידיאלי חייב להיות זמין כל הזמן'. עם זאת, אנו נדרשים להיות מעורבים ופעילים בחיי הילדים באופן שלא מאפשר לאחוז מקביל הן בתואר 'העובד האידיאלי' והן בתואר 'ההורה האידיאלי' ועל אחד מאלה נאלץ ככל הנראה לוותר.

אין ספק שגברים ונשים חווים את הקושי הזה באופן שונה. כך לדוגמא, בעוד שכאישה נעדרת מביתה לצורכי עבודה החברה עלולה להחשיב אותה כמזניחה את ילדיה, ואילו את בן זוגה שעובד בהיקף דומה לה תחשיב החברה כ"עובד אידיאלי". עם זאת, מי מאיתנו שחושב שהאתגר הזה עשוי להיפטר במאבק של מין אחד ברעהו טועה טעות מרה, ולא משנה של מי הסבל הוא גדול יותר. למטבע הזה יש שני צדדים ועל כל אישה שיוצאת נגד אפליית השכר ותקרת הזכוכית עומד גבר שנגזר עליו להקדיש את מרבית יומו לעבודתו ולמעשה נגזלת זכותו השוויונית להורות פעילה.

השאלה השנייה שלי היא מה מקומות העבודה שלנו עושים בנוגע לכך? אמנם במרביתם יש 'הסדר תומך איזון' אחד לפחות (לרוב מדובר ב-'זמן הגעה ויציאה גמישים ממקום העבודה' או 'אפשרות לעבוד מהבית'), אך לרוב תרומתו העצמאית מוטלת בספק ועלולה דווקא לפגוע בשל טשטוש הגבולות שיוצר בין הבית לעבודה.

באופן מודע רבים מאיתנו נמנעים מלהשתמש בהסדרי הגמישות האלה שמגיעים לנו כי אלה מציבים אותנו בעמדת חובה כלפי הארגון, שעלולה במקרה הטוב לפגוע בשכר או בקידום שלנו ובמקרה הרע להביא לפיטורינו. ג'ון וויליאמס חקרה את דפוס פעולה זה כבר לפני 15 שנים בספרה: "מדוע משפחה ועבודה מצויים בקונפליקט ומה לעשות בנוגע לכך?", וכינתה את דפוס זה "הימנעות מאפליה".

למרות התמונה המצטיירת בנוגע לדור הצעיר ולנטייתו 'לקפץ בין עבודות' בקלות דעת, יותר ויותר מאיתנו דווקא בוחרים לפעול מתוך אותה הימנעות מאפליה ובכך להגדיל את הסיכוי שלנו להיות מוערכים בארגון ולשרוד בו. שני שליש מאיתנו מוטרדים שלא נוכל לחסוך כסף, לתמוך בילדינו ולהתקיים בכבוד לעת זיקנה מבלי שנהיה תלויים כלכלית באחר. בהתאם לכך, חצי מאיתנו מאמינים שאם נאבד את מקום עבודתנו, הסיכוי שנמצא עבודה אחרת ברמת ההכנסה הנוכחית היא קלושה (הלמ"ס, הסקר החברתי 2013- רווחת האוכלוסייה בישראל). אנו מוטרדים מאותו חוסר איזון ובמוקדם או במאוחר נישחק, נהיה פחות פרודוקטיביים בעבודתנו וכך בבוא העת נפגע במשפחתנו, במשק ובחברה כולה.

אז השאלה השלישית שלי היא איפה רשויות המדינה בסיפור הזה ? בנוגע לרשות השופטת, אמנם מערכת המשפט מכירה בזכות להפוך להורה כזכות טבעית אך לצערנו היא עדיין לא מכירה בזכותנו לממש את הורותנו, קל וחומר כעובדים, באופן פעיל לאחר לידת הילד. במאמר 'הורים א/עובדים' טענה ד"ר רנן ברזילאי שהמערכת מגנה ומטפחת את הזכות להולדה ומזניחה יחסית את גידול הילדים וההורות המתמשכת, באופן המשקף תפיסת הורות כמעין "שגר ושכח". גם מבחינת החקיקה בישראל, היכולת שלנו לשלב בין עבודה להורות פעילה וההגנה לה אנו זוכים בנושא זה מפני מעבידים הם נמוכים. מעורבותה של המדינה בחקיקה עשויה להרחיב ולהבטיח הסדרים למימוש זכותנו להיות נוכחים באופן יומיומי משמעותי בחיי ילדינו והיא הכרחית על מנת לאפשר לנו להיות הורים פעילים לטובת הילד וגם לטובתנו.

לסיכום, ניתן להבחין בכך שכל אחד מן הצדדים נושא באחריות למצב שנגרם, החל מהעובד הזוטר שנכנע לתכתיביה הבלתי נראים של המערכת ובכך פוגע בעתידו ובעתיד משפחתו, גם הארגונים שממעיטים ביישום אמיתי של תרבות ארגונית מאזנת ומנצלת את כוחה על העובד ואת היעדר הרגולציה בנושא, וגם המדינה שנמנעת מחקיקה ומפסיקה נחוצים ובכך פוגעת בחוסן החברתי שלה. לכן, השינוי המיוחל חייב לבוא מכל הגורמים הללו ולטמון בחובו שינוי של השיח התרבותי שאנו מקיימים כיום. בבסיס השינוי עלינו להפחית בחשיבות שאנו מעניקים לעבודתנו כגורם כה משמעותי בעיצוב זהותנו, ולהעלות בחשיבות שאנו מעניקים למשפחה שלנו, לחיי החברה שלנו ולשעות הפנאי שלנו כגורמים החשובים ביותר למימוש עצמי. ביום שבו נציג את עצמנו תחילה זה לזו כבן זוג ל… אמא ל…, אוהב לטייל וכדומה, נדע שהגענו ליעד.

מגש הכסף

לפני כחודש וחצי עלתה לאוויר סדרה דוקומנטרית חשובה ביותר: מגש הכסף. רבות נכתב עליה מאז (למרות שלא בערוצי התקשורת המובילים) ואזרחים רבים תולים בה ציפיות כ'טריגר' הנכון לשינוי שלטוני אפשרי, בייחוד לאור העובדה שרבבות אנשים כבר יצאו לרחובות בעקבותיה (כולל אותי). בסדרה עלו טיעונים מוכרים וחשובים הנוגעים למדיניות הכלכלית-חברתית השלטת בישראל מזה שנים. בפוסט זה אנסה להציג את הנקודות שהועלו בהקשר להעברת השרביט הבין דורית וההשפעות שיש להן על מציאות המשפחות ועל השיח שלנו עם ילדינו – אזרחי העתיד.

כקורא קבוע של דה-מארקר, התמונה שהציג גיא רולניק בפרק הראשון מוכרת כבר לכל אחד מקוראי העיתון, אך דווקא הטיעון שהתייחס אלינו, האזרחים הפשוטים שחושבים ששוחד וקימבונים עדיפים על כישרון ונכונות לעבוד, הדיר שינה מעיניי כיוון שלפיו התנהגות זו השתרשה כאן והפכה לנורמה. אני לא מתכוון לשחיתות סטייל 'אולמרט והמעטפות' שזועקות חדשות לבקרים מכל נייר עיתון, אלא דווקא לאותו יושר פנימי (Integrity) שאדם יודע אם הוא עדיין אוחז בו ברגע שמביט במראה. זהו אותו היושר שאמור להוליך אותנו במעשינו ולמנוע התפוררות חברתית, אותו יושר שנרצה להוריש לילדינו כי כל עוד נעביר אותו הלאה אז כל השאר יבוא מאליו ; כך לפחות חשבנו אך מסתבר שלא עוד, לפחות לדעת רבים מאיתנו שעבורם זו כבר אינה הדרך לקדם את צעדיהם בחברה. בכיפה שולטת זה שנים רבות תפיסתו של מקיאבלי לפיה על השליטים להבטיח את הישרדותם גם אם דרכם סותרת עקרונות אתיים כה רבים בעיני הציבור. בהתאם לכך, השירות הציבורי מצוי בשפל חסר תקדים, ולנו לא נותר אלא להתבייש בכך שזו המורשת השלטונית שבבוא היום נוריש לילדינו.

אופטימי, אספתי את עצמי מחדש והמשכתי לפרק השני בכיכובו של ירון זליכה. בין יתר דבריו הזכיר זליכה את דו"ח העוני של הביטוח הלאומי לפיו כל ילד שלישי וכל קשיש רביעי בישראל הם עניים, בעוד שהדור האמצעי נקרע תחת הנטל, גם אם הוא ובת זוגו עובדים, כדי לספק להם את קורת הגג היקרה ביותר בעולם המערבי. במצב שבו שלושת המשתנים במשוואה הזו נשחקים באופן קבוע נראה שהסיכוי קטן ליצור מציאות בריאה יותר.

תשוש, המשכתי לצפות בפרק השלישי בו היה זה פרופ' גוטווין שהנעים את זמני. גוטווין דווקא צייר לנו תמונה של מדינת רווחה מתוקנת שבה מוקצים תקציבים גדולים לטובת האזרח. הקטצ' הקטן היה שכדי ליהנות מתנאים אלה האזרח נדרש לעמוד באחד משני תנאים: האחד הוא להעתיק את מקום מגוריו להתנחלות הקרובה לביתו (במידה ויעשה כן יוכל להכפיל בעשרות מונים את השקעת המדינה בחינוך ילדיו), והשני הוא להיות בעל הון (תנו לי עוד רגע לשהות במחשבה הזו… מצד אחד אין ספק שבמהלך שנות כהונתו של ראש ממשלתנו זה תענוג להיות כאן בעל הון כי כל ה"ייעולים" שמתבצעים בסקטור הציבורי יבואו לטובתי, מצד שני מי צריך הכאב הראש הזה של המחאות על צדק חברתי ומשאבים טבעיים למיניהם- כל הח"כים, הלוביסטים, העיתונאים, הטוקבקיסטים ושאר הירקות הרקובים שאצטרך לשכור סתם יעלו הרבה כסף, לא שיהיה חסר לי ממנו או משהו).

לסיכום, תמיד שומרים את המשפט החשוב לסוף וכך גם עשו בסדרה, והוא שהדרך לפיתרון מתחילה מלמטה; מהפריפריה ומהמעמדות הנמוכים, וכל עוד אלה לא יזכו לחיים בכבוד על פי כל אמת מידה שהיא בעולם המערבי, לא תהיה בידינו הזכות לקרוא לעצמנו עם סגולה ובטח שלא אור לגויים. בינתיים לצערי האור שמגיע מאותה גלות רק מדגיש את המצב האפל שבו אנו מצויים. אז נכון שהאג'נדה שמוצגת בסדרה היא שמאלנית לכאורה ולא הכי מאוזנת, ונכון שהיא פונה בעיקר לאותו גבר יהודי, חילוני, אשכנזי ובעל הכנסה ממוצעת ומעלה, ומתעלמת מהשאר, כאילו הוא היחיד שיכול להבין את המושגים המשונים שמוצגים בה, אבל, למיטב ידיעתי, ההיסטוריה כבר הוכיחה לנו שאפשר לבצע  את השינויים המיוחלים גם באמצעות מדיניות קפיטליסטית וגם באמצעות מדיניות סוציאליסטית מרוסנות. הדבר החשוב הוא שהדבר ייעשה על-ידי מנהיגים שליבם במקום הנכון ביחס לציבור אותו הם משרתים. לכן, במצב זה הדיון בין ימין לשמאל הוא ריק מתוכן במידה והשלטון רואה לנגד עיניו את טובת מרבית הציבור לפחות. ואכן, כל הנתונים שהוצגו בסדרה כבר מוכרות זמן רב למי שחיפש אותם, אך השוני היחיד הוא שהיוצרים דאגו לסדר לנו את כל המנות האלה על אותו מגש, להציג לנו קו מחבר ביניהם ולעטוף לנו את זה בעטיפה יפה, כי כידוע אנחנו אוכלים גם עם העיניים.

בקיצור, עלינו לטפח בדור הצעיר את אותה המודעות, יכולת ההבנה והחשיבה הביקורתית על אותן העוולות שנחשפו בתכנית כדי שכשצעירי דור 'מגש הכסף' יגיעו לגיל הזהב אנו נדע שאחוז גבוה הרבה יותר באוכלוסייה כבר יבין במה מדובר, יבין את החשיבות המכרעת של הפעילות פוליטית שמעבר לפתק בקלפי, ויבין שעליו לקחת את גורלו בידיו כי אין מי שיעשה זאת בשבילו.  כל אלה יתממשו אם נקפיד לקרוא ,ללמוד, להטיל ספק ולערער על הדברים כשצריך, ובבוא היום להעביר את זה הלאה. כי אם לא נעביר מדינה על מגש של כסף לפחות נדע שמי שנשאר לו רק השאריות שעל המגש ידע לקום ולפעול בהמוניו !

בקיצור: משפחה

בשלושת השבועות האחרונים הקדשתי את עיקר זמני הפנוי לשני נושאים עיקריים (מעבר לתכנון יומולדת לאשתי): האחד הוא סדרת שלושת הפרקים המצוינת של "מגש הכסף" והתהליך המבורך שהחל בעקבותיה (לכך יוקדש פוסט בנפרד) והשני הוא ספרו של יובל נוח הררי, "קיצור תולדות האנושות", לו יוקדש פוסט זה.

את הספר החלטתי לקרוא לאחר שביקרתי בתערוכה המרתקת שהוקמה בעקבותיו במוזיאון ישראל. במשפט אחד, מדובר לדעתי בלא פחות מספר חובה לכל אדם ששואף להבין מעט את העולם שסובב אותנו ואת מקומנו בו. הספר מתמקד בעיקר בשרשרת ההיסטוריה שהחלה מהמהפכה הלשונית, דרך המהפכה החקלאית ונמשכת במהפכה המדעית עד למציאות חיינו כיום, אך נראה שב-416 עמודיו משולב כל סיפור חיינו המשותפים על הכדור הזה.

בהקשר אלינו, בפרק המהפכה המדעית מתאר הררי בצורה מדויקת את תהליך קריסתן של המשפחה והקהילה: "בתמורה לדאגתם האימהית של השוק והמדינה, האינדיווידואלים פוררו את המשפחות והקהילות שבתוכן הם חיו" (עמ' 362). כפועל יוצא, המשפחה והקהילה שבעבר סיפקו לנו את מרבית צרכינו, נאלצו לפנות את מקומן לראשונה בהיסטוריה לשוק (שמספק לנו עבודה, ביטוח, פנסיה ועוד) ולמדינה (שמספקת לנו ביטחון, רווחה, בריאות ועוד) (כמובן שהמילה 'לכאורה' לגבי הכתוב לעיל היא הכרחית כאן).

הררי ציין ש"מדינות ושווקים המורכבים מאינדיווידואלים מנוכרים יכולים להתערב בחיי בני האדם בקלות רבה לאין שיעור מאשר מדינות ושווקים המורכבים ממשפחות ומקהילות מגובשות" (שם), ועל דברים אלה אין שמח ממני כיוון שרומזים בעיני לאותו קריטריון הכרחי לפיתרון הרצוי והוא: "ביחד נשרוד ולחוד ניפול" (להרחבה: 'סימון שבילים').

לבסוף, בחלקו האחרון של הספר כתב הררי אודות האושר והניסיון לאתרו, וציין כי "המחקרים הפסיכולוגיים מצביעים באופן גורף על קשרים משפחתיים וקהילתיים כדבר שיש הכי הרבה טעם לרדוף אחריו". הררי הוסיף כי: "אדם שיש לו קשרים משפחתיים וקהילתיים הדוקים וטובים יהיה מאושר יותר באופן משמעותי מאשר אדם שיש לו קשרים רופפים או גרועים, ואין זה משנה מהו מצבם הכלכלי או אפילו הבריאותי של שני האנשים הללו" (עמ' 383). בהמשך, הררי חיבר בין המרדף לאושר לבין התפוררות המשפחה והקהילה והסיק שלמרות השיפור העצום שחל בתנאי החיים החומריים של בני האדם במאתיים השנים האחרונות, האושר הפוטנציאלי התקזז ברובו על ידי קריסת המשפחה וכיום האדם הממוצע אינו מאושר יותר היום מאשר בשנת 1800.

בקיצור, הפריזמה על המשפחה והקהילה בספר מציגה לנו לא מעט נקודות בעייתיות, הן על המקום ההולך ונשחק שלהן אל מול הכוחות העצומים של השוק והמדינה, והן על כך שהמציאות האינדיווידואלית והמנוכרת שבה אנו חיים רק פוגעת בתחושת האושר שלנו. עם זאת, וזה המקום לשמור על אופטימיות, בעזרת לכידות משפחתית וקהילתית נוכל הן לשמור על האינטרסים הציבוריים שלנו בצורה מוצלחת יותר (רמז לפוסט הבא..), ואם לא זה אז לפחות להיות מאושרים יותר !

הטיפוח האכפתי

לפני חודשיים קראתי את הספר 'מצוינים' של מלקולם גלדוול, בו הוא ניסה להסביר למה אנשים מסוימים מצליחים יותר מאחרים, והצביע על משפחה תומכת, רצוי גם משכילה ומבוססת, כתנאי ראשון במעלה לכך.

גלדוול הקדיש פרק שלם בספרו למושג אינטליגנציה מעשית: "ידיעה המסייעת לאדם לקרוא מצבים נכון ולהשיג את מה שהוא רוצה" (עמוד 95). בפרק הוא הציג מחקר שביצעה הסוציולוגית אנט לארו בקרב 12 משפחות שהוביל אותה למסקנה שקיימות רק שתי פילוסופיות הוריות: האחת, "טיפוח איכפתי", הרווחת יותר בקרב הורים מהמעמד הבינוני ומתאפיינת בניסיון אקטיבי לעודד ולהעריך את כישרונותיו, דעותיו וכישוריו של הילד על מנת להעניק לו תחושת זכאות, והשנייה, "הישג של גדילה טבעית", הרווחת בקרב הורים מהמעמד הנמוך, אשר רואים עצמם כאחראים על הטיפול בילדיהם, אבל מניחים להם לגדול ולהתפתח בכוחות עצמם.

כידוע, היתרון התרבותי שמצוי בידי ילד שזוכה לטיפוח אכפתי הוא אדיר, בהתחשב בכך שהוריו לימדו אותו את כללי המשחק, דחקו, האיצו, עודדו והקנו לו גישה ומיומנויות מתאימות להצלחה בעולם המודרני. אך מהו אותו עולם מודרני אם לא אותה האמנה החברתית בין הפרט, המדינה והשוק שבה המשפחה והקהילה מצאו עצמן בשפל מדרגה היסטורי. מחד, המדינה והשוק תובעים מאיתנו כיום יותר מדי בתמורה לסיפוק הצרכים שלנו, ומאידך מרוקנים את ערך המשפחה לכדי תפקידה הרגשי בלבד בו בעת שהמדינה נמנעת מלסייע לה לבצע את תפקיד זה בצורה טובה.

דוגמא אחת ניתן למצוא בכך שאנחנו עובדים המון שעות ובאופן לא יעיל (לפחות ביחס ליתר המדינות ולעבר שלנו). כתוצאה מריבוי השעות ומהלחץ שנגרם בעבודה אנחנו נשחקים פיזית, קוגניטיבית ונפשית, ולכן אין לנו את הפנאי והאנרגיה להקדיש לאחרים, ובטח לא להתפנות לפילוסופיות חינוכיות "אכפתיות" למיניהן. יתרה מכך, מי מכם שחש שחיקה מסוימת וניגש עמה לרופא בוודאי יודע שאין כיום בידיו יכולת לאבחן שחיקה (כיוון שהיא סובייקטיבית), אלא רק דיכאון, חוסר תפקוד וכדומה. כפועל יוצא קופות החולים לא ממש יודעות כיצד לטפל באותה שחיקה, וגם אם כן נגלה שהמוסד לביטוח לאומי סולד מהנושא ומעדיף להימנע מלפצות עובדים כה רבים בשל כך. למזלנו ישנם אנשי אקדמיה מהשורה הראשונה בשיתוף איגוד הרופאים התעסוקתיים אשר עמלים גם בגזרה רפואית זו כדי ליצור בה שינוי שכבר קיים במדינות אחרות.

ובאשר אלינו, הרי בסופו של יום החוזק שלנו כקהילה ייבחן ביכולת שלנו לאפשר לכל אחת מהמשפחות ליישם את אותו 'הטיפוח האכפתי', ולשם כך עלינו  להוסיף ולפעול להמחשת התמורה העצומה שאימוצה יביא לעתידנו ולעתיד ילדינו.

פולי-שוק

פחות מחודשיים עברו מאז הצטרפותי לעמותה וכבר מצאתי את עצמי מייצג אותה בועדת החינוך בכנסת, בישיבה שעסקה בנושא רפורמת הסייעת השנייה ובאופן היישום שלה בשלטון המקומי. הייתה זו עבורי הפעם הראשונה במשכן (מלבד סיור כתלמיד בתיכון) ובהחלט התרגשתי מהמעמד. אמנם באופן אישי בחרתי להתמקד בעמותה בנושא איזון בית-עבודה, אך חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה להרחיב מעט את הידע שלי אודות פעילותה, בייחוד כאשר ערוץ הפעולה המרכזי שלה עד לנקודה זו היה איכות התנאים בגני הילדים.

טרם ההשתתפות בדיון ניסיתי כהרגלי להעמיק בלמידה על הסוגיה עצמה, על הנפשות הפועלות בה וכמובן גם על הח"כים החברים בוועדה. בסיוע של עינב המנכ"לית ערכתי דף מסרים, ובבוקר לוועדה הגעתי חמוש במיטב בגדיי, רצון לשדר קסם אישי ומידע רב. כשנכנסתי לאולם ערכתי היכרות עם פעילים מ'גן זה לא מחסן', מ'ארגון גננות מחנכות' ומ'המשמר החברתי', ועד מהרה התקבצו בו עשרות נציגים מארגונים נוספים. יו"ר הועדה, חה"כ יעקב מרגי פתח את הישיבה בשאלה 'האם הרפורמה מהווה בשורה אמיתית?' (אנו כמובן בדעה ש'כן אבל…') והעניק את רשות הדיבור לנציגי משרד החינוך שהרחיבו אודותיה.

מיד לאחר מכן, מה שהתרחש באולם היה נראה כמו מצעד דלתות מסתובבות של ח"כים ומקורבים למיניהם מכל גווני הקשת הפוליטית, אשר הגיעו להשמיע עד כמה הנושא קרוב לליבם ומקודם על ידם, ומיד בתום דבריהם חמקו מהאולם. לבסוף, ניתן לקומץ מן הנציגים בלבד זמן קצוב ביותר להשמיע את דבריהם, כאשר לצערי כטירון בשדה לא הייתי מספיק זריז כדי לקפוץ על שארית הטרף שנותרה, ונותרתי עם תאוותי בידי.

יצאתי מהישיבה בתחושה קשה, על אף הביקורת הקבועה והמוכרת שנשמעת על מוסדות השלטון והתנהלותם, לא ציפיתי שאאלץ לצפות מן השורה הראשונה בנציגי המוסד שהבטתי בו עד לנקודה זו ביראת כבוד מתנהלים כאחרוני הבסטיונרים בשוק. 'אשוב במוקדם או במאוחר' אמרתי לעצמי. או בפי פתגם ידוע: 'אם אתה רוצה לקנות בשוק עבור והתבונן, וקנה בדרך חזרה'.

את החודשים הבאים הקדשתי בעיקר לכובע העיקרי שלי בעמותה, ועבדתי יחד עם חברים נוספים על ניסוח נייר מדיניות מסודר בנושא איזון בית-עבודה. לצורך כך נפגשנו עם חוקרים שונים שבוחנים את השפעת השחיקה בעבודה ועם בעלי עניין בקידום הנושא. במקביל התחלנו לעבוד על רעיון לקמפיין אותו נרצה לבצע בהמשך. לצד אלה, ובהיעדר מתנדבים אחרים, התנדבתי לקחת על עצמי את נושא פיתוח המשאבים לעמותה, נושא שלצערי כבר נכוויתי בו בעבר. ענב ואני נפגשנו עם בעלי ניסיון בתחום ששיתפו רעיונות, וגיבשנו תכנית עבודה מסוימת. התהליך הוא בהחלט מורכב עבורי ורחוק מלהתאים לי באופן טבעי, אך כידוע לרגע לא חשבתי שהדרך תהיה קלה ובמקרה זה יותר מתמיד המטרה הראויה מעניקה את המוטיבציה לפעולה.

ריצה למרחקים

'הכל מתחיל בבית', ואם התנאים בו יהיו אופטימליים לגידול ילדים אז נוכל להפוך את החברה שלנו לבריאה יותר.

התובנה הזו אולי נשמעת קצת מובנת מאליה אבל כאמור איתה יצאתי לפעולה: עם סיום לימודיי, לפני חצי שנה, רציתי לראות במה עוסקות כיום היוזמות השונות שפעילות בשדה ולכן התחברתי לקבוצות הפייסבוק השונות שעוסקות במשפחה ובהורות כמעט מכל זווית אפשרית: 'פאפאזון', 'הורים את זה', 'הורים דורשים מהפך בחינוך', ואפילו 'פעילויות הורים וילדים' (למרות שואפל הכלב סרב לשתף פעולה בפעילויות האלה). תוך כדי ששוטטתי בכמה מהן, נתקלתי בהזמנה ל'ועידת ירושלים להורים' שארגנה המועצה הציבורית להורים בישראל. הכרתי את המועצה לפני כמה שנים הודות לעבודה אקדמית שכתבתי על המייסדת רינה כהן, אישה מרשימה ומחלוצות שדה ההורות בישראל. חשבתי לעצמי שזו הזדמנות מצוינת ללמוד דבר או שניים בנושא, ולא פחות חשוב להכיר פעילים נוספים בתחום, ואכן אישרתי השתתפותי.

נותרו לי שבועיים עד הועידה ובהן ניסיתי להיערך אליה בצורה יסודית: ללמוד על הדוברים והמשתתפים בה, על הארגונים שלהם מה עשו עד היום ומה שואפים לקדם? ועוד. למדתי לראשונה מי אלה  'האגודה לגיל הרך', 'ארגון גננות מחנכות' ורבים נוספים. לצד אלה נתקלתי ב'כולנו משפחה', שגם שמה הופיע על ההזמנה. כשנכנסתי לדף הפייסבוק של העמותה נתקלתי תחילה בכותרת המעניינת: 'משפחות בונות מציאות אחרת', ולאחר מכן בפירוט: 'פועלת לקידום שיח ציבורי ושינוי מדיניות ציבורית למען משפחות צעירות בישראל'. המשכתי לקרוא עוד על העמותה ועל פעילותה לשינוי במערכת החינוך ובשוק העבודה הישראלי, ופשוט נדלקתי על זה! סימנתי לעצמי את היעד העיקרי לחיבור בוועידה הקרובה.

חמוש במיטב בגדיי, רצון לשדר קסם אישי ומידע רב, הגעתי לוועידה. לאחר מעבר זריז על פני עמדת הרישום ודוכני הארגונים השונים, זיהיתי את עינב, מנכ"לית 'כולנו משפחה' ומיהרתי לחתור למגע. החיבור היה מיידי ועד מהרה קיבלתי את התחושה כאילו אנחנו ידידים ותיקים. זמן קצר לאחר מכן הכירה לי עינב את יניב, אחראי תחום החינוך בעמותה, ודי מהר חשבנו יחד איך נוכל לשלב כוחות במסגרת העמותה. למזלי הרב, עינב הכירה כבר רבים ממשתתפי הועידה וביצעה היכרות בינינו: היו שם פז כהן, יו"ר ארגון ההורים למערכת החינוך בירושלים, טלי בריל, בלוגרית מוערכת ופעילה ותיקה למען הורים וילדים, ושוש כהן אלבז, מנהלת הקו החם "קול להורה" של ויצ"ו ועוד רבים וטובים.

כמו שקיוויתי, מעבר לאנשים המעניינים למדתי גם דבר או שניים: ראשית שמעתי הרצאה מרתקת מפי ד"ר תמר אלמוג על דור ה-Y, שהתגאיתי והצטערתי בו זמנית על כך שאני אחד מנציגיו היחידים בוועידה, ולאחר מכן שמעתי נאום מעורר השראה של יו"ר ועדת החינוך בכנסת היוצא והמוערך, מר עמרם מצנע. בקיצור, שמחתי שהשתתפתי בוועידה, גיליתי שהשדה הזה חשוב ומשמעותי עבור רבים נוספים ושיש הרבה רצון משותף לקדם בו תהליכים גדולים.

מספר ימים לאחר מכן נפגשתי פעם נוספת עם עינב, והפעם לשיחה בארבע עיניים, בה שיתפה אותי רבות מניסיונה האישי ובמסגרת העמותה על כל המתרחש בשדה מנקודת מבטה. משם הדרך להשתלבותי בעמותה הייתה קצרה מאוד, ועד היום אני שמח מאוד על כך, כי כידוע מי שרוצה ללכת מהר, ילך לבד ומי שרוצה להגיע רחוק, ילך ביחד! וכידוע אני מעוניין לרוץ למרחקים.

סימון שבילים

בחלקו הראשון של המסע המטרה שלי הייתה למפות את שדה הפעולה ואת השירותים הקיימים בו, כדי למצוא את הדרך הנכונה עבורי לפעול. כך לאורך השנה וחצי האחרונות נפגשתי עם בכירים בעמותות שונות כמו מכון אדלר, ויצ"ו, בית לכל ילד, המועצה הציבורית להורים בישראל, קשר ועוד רבים וטובים. ציינתי בפניהם את רצוני ללמוד על הארגון ומצאתי אנשים מרתקים עם ניצוץ בעיניים, שלמרות שלא הכרנו שמחו לתרום מזמנם ומניסיונם.

משיחה לשיחה התחלתי למפות את שדה הפעולה לכאלה שמעניקים טיפול למשפחה, כאלה שפונים למעסיקים כדי לקדם 'איזון בית עבודה', וכאלה שמקדמים מדיניות ציבורית. מביניהם יש שפונים למשפחות אמידות ולעומתם יש שפונים למשפחות בסיכון, יש שפונים לטפל בבן משפחה מסוים ויש שפונים לטפל במכלול.

לצד כל אלה מצאתי גורמים נוספים שפעילים בשדה: משרדי הכלכלה, הרווחה, החינוך והבריאות, מספר ח"כים, שדולות בכנסת ואפילו כמה אנשי תקשורת ובלוגרים נוספים. רבים מהם מדברים על מטרות דומות או משלימות ופועלים בדרכים שונות, אך הדבר העצוב הוא שבמעט מאוד מקרים הגורמים האלה מודעים זה לפעילותו של זה, מה שהופך כל רעיון של קידום מדיניות משותפת למען המשפחות בישראל לאתגר של ממש. לעומת זאת, במצבים בודדים בהם החליטו כמה מהגופים לשלב כוחות (ע"ע הקואליציה לשיפור התנאים בגנים) הם הצליחו כעבור זמן קצר להביא ל'רפורמת הסייעת השנייה בגני הילדים'.

הדבר מוביל למסקנה הברורה שעליה הצביע בזמנו פטריק הנרי (עוד לפני סבלימינל) והיא: "ביחד נשרוד לחוד ליפול", שהוסיף: "אל לנו להתפצל לסיעות אשר יהרסו את האיחוד בו קיומנו תלוי".

ואם התנאי המוקדם לפעולה מיטבית של ארגונים הוא אותו 'איחוד', הרי שעל מנת להבין זאת כל שנותר הוא להתבונן במשפחה מהסוג שארגונים אלו רואים בה כ"משפחה מתפקדת": אותו איחוד שמתבסס על כבוד, אמון, אכפתיות וערבות הדדית ומאפשר, למרות התצורה המאוחדת, לכל אחד להוציא את המיטב מעצמו ולפתח לו מרחב עשייה, אינו רק נחלתם של המשפחות במובן הפשוט של המילה. איחוד זה, לדעתי, צריך להיות, לא פחות, נחלתם של אותם הארגונים הנכנסים תחת קטגוריה אחת מבחינת מטרתם, שבכל אחד מהם ניתן לראות את הייחודי ובכולם יחד כמשפחה הפועלת, במקרה המדובר, למען משפחות.

אז שלב המיפוי עדיין בעיצומו אבל הישיבה על הגדר מתחילה לדגדג והקפיצה למים קרובה מתמיד…

מצפן חברתי

"אז אם אין לך ילדים עדיין מה הביא אותך להתעסק עם כל הנושא הזה של משפחה?" אם הייתי מקבל שקל על כל פעם שנתקלתי בשאלה זו כנראה שיכולתי לממן לעצמי סדנת הורות או שתיים. עם זאת, אני יכול להבין את התמיהה של המתבונן מהצד, ולכן בקטע הבא אנסה לענות על השאלה הזו.

לפני קצת יותר משנתיים, עם תחילת לימודיי לתואר השני התקיל אותי המרצה בסדנת יזמות חברתית: "מהו הדבר שבוער בך ? מהי נקודת המשען שעליה תוכל להוביל שינוי חברתי?". באותו הרגע נותרתי המום מהסיטואציה ועניתי בגמגום קליל שכנראה עדיין לא מצאתי את 'הדבר הזה'. כתגובה לכך טען המרצה שיצירת מיזם חברתי חייבת לבוא מצורך אמיתי שאנו מזהים בחברה. חבול ומבואס שבתי לביתי והרהרתי בשאלות הללו ללא הרף: הרי אני פעיל בשדה החברתי כבר כמה שנים טובות ומרגיש מחויב אליו, אז איך זה יכול להיות שלא הצלחתי למצוא את המוקד עבורי?

ידעתי כל מיני דברים מסביב, כמו זה שהמשיכה הטבעית שלי היא לחינוך לא פורמלי לילדים ונוער ולעבודה קהילתית, והנחתי שזה לא במקרה. לכן, חשבתי קודם על הילדות שחוויתי לעומת הילדות שהאחיינים שלי או ילדים נוספים במשפחה חווים, על הדמיון והשוני שקיים בינינו, על הגורמים בחיים שהשפיעו ומשפיעים על כל אחד מאתנו והופכים אותנו למי שאנחנו: המקום שבו גדלנו, מוסדות החינוך בהם למדנו, החברים איתם הסתובבנו והחוגים בהם השתתפנו, אבל עדיין מצאתי שכל אחד מאתנו מושפע מכל אלה בצורה שונה. המשכתי לגלגל את המחשבות בראשי וחשבתי מהו הגורם המשפיע ביותר על עיצוב האישיות שלי ושל כל הילדים האלה? מהר מאוד הגעתי למסקנה שעבורי הייתה זו המשפחה אליה נולדתי ואם להיות יותר ספציפי אז ההורות שאותה חוויתי. אני מתכוון כמובן לאותו מרקם יחסים מיוחד במינו שמעצב את מי שאנחנו מיום לידתנו ואפילו לפני כן.

בעקבות התובנה הזו פיתחתי איזושהי אובססיה לעניין, וכמו בסרטים כל מה שראיתי לנגד עיניי הם הורים וילדים. התבוננתי בהם בכל מיני סיטואציות יומיומיות: בגן המשחקים ליד הבית, בסופרמרקט או בטיול שגרתי בעיר, בביקורים של המשפחה ואפילו סתם בסדרות ובסרטים. יתכן שמדובר בסך הכל בהורמונים האבהיים שלי שרוצים לפרוץ החוצה אבל לדעתי היה שם משהו מעבר לזה, מעין רצון לפצח את מהות היחסים האלה שמשפיעה כל כך על האישיות שלנו. אז התחלתי לקרוא קצת מחקרים על הנושא הזה וכמובן גיליתי שאני לא הראשון שעלה על החשיבות הגדולה של הקשר ההורי, ואכן הקריאה והשיחות השונות שקיימתי בנושא עם כל מי שנקלה בדרכי חיזקו את תחושתי שהדרך לעיצוב אישיות בריאה אכן מתחילה בסגנון ההורות ובדפוסי התקשורת שאותם חווה האדם בביתו, ולכן אם אצליח להשפיע על אלה ובכך לסייע להורים שונים לגדל את ילדיהם בצורה אידיאלית בעיניהם אז יכול להיות שעליתי על אותה נקודת משען שעליה אוכל ליצור שינוי חברתי.

במבט לאחור יכול להיות שמחשבתי מתובלת בלא מעט נאיביות, כי הרי ברור שבחברה שלנו מצויים אתגרים לא פשוטים, כמו עוני, ביטחון, בריאות ועוד, אבל אני באמת מאמין שאם נעניק לילדינו את החינוך ההורי המגיע להם הם יוכלו להתמודד עם אתגרים אלה בצורה הטובה ביותר. המחשבות הללו הדהדו בראשי תקופה ושיתפתי בהם גם את מורן, שכמחנכת בתיכון פוקדים אותה מדי יום אתגרים חדשים עם תלמידיה אך לא פחות מכך עם הוריהם. יחד חשבנו על הדרך המתאימה ביותר לאפשר להורים לממש את תפקידם בצורה הטובה ביותר.

הגינו לעצמנו תכנית התערבות ייחודית להורים לילדים בגיל הרך ואפילו המצאנו לה שם: 'פרויקט הורים'. רצינו שהפרויקט ייערך בגני הילדים, בהנחיית מנחה הורים ובהשתתפות הגננת הסייעות והורי הילדים בגן. חשבנו יחד על נושאי המפגשים, על כך שהיינו רוצים שיהיו בהם גם חלק תאורטי אבל בעיקר חלק מעשי ואפילו התנסותי עם הילדים עצמם ואפילו על כל מיני עניינים לוגיסטיים כאלה וניסינו להיות די יסודיים. החלטתי לבחון את הצורך בשטח ובמסגרת הלימודים ערכתי מחקר קצרצר ובו ראיינתי כמה אבות על הצרכים ההוריים שלהם. הופתעתי לגלות שלמרות הרצון שלהם לרכוש יותר ידע על חינוך ילדים ועל הדרך הנכונה להקנות ידע לילדיהם, הם התקשו לראות את עצמם משתתפים בתכנית שכזו, לאחר יום עמוס בעבודה ולקראת ערב בביתם עם ילדיהם.

לאט לאט נחשפתי למורכבות שמאפיינת את תקופת החיים בה מצויים רוב ההורים האלה, שמצד אחד עסוקים בלפתח קריירה מסוימת במקום עבודתם, ובמקביל נדרשים להקדיש זמן, מאמץ וכסף רב בגידול הילדים, ובשל כך מצויים במתח מתמיד בין שתי המסגרות שלרוב דוחקות הצידה את רצונותיהם האישיים והזוגיים. לבסוף, כשניתחתי את השיחות מצאתי שמעבר לצורך באיזון בין הבית לעבודה, חלק ניכר מהן נסובו דווקא סביב נושאים פרגמטיים כמו איכות התנאים בגני ילדים, ביוקר המחיה וכדומה.

אז הבנתי שבעוד שהרבה מאוד ארגונים ומכונים מנסים להעניק להורים כלים להתמודד עם הורותם, אין כמעט בנמצא כאלה שמנסים לענות לצרכים אלה ורואים את המציאות מבעד לעיניהם. כי הרי אנו ידועים כחברה שמעל הכל מעודדת ילודה אך נראה שאנו קצת שוכחים שהעידוד האמיתי נחוץ דווקא בשנים שלאחר הלידה, לא רק למען הילדים אלא בייחוד למען החברה כולה.

למרות שכל אחד מההורים רואה את תפקידו ההורי בצורה מעט שונה אני משוכנע שישנן אמות מידה מסוימות שהן אוניברסליות ונכונות לכל משפחה. המסע לעבר רכישתן מתחיל במודעות ההורה להשפעה העצומה שיש לו על בנו, לאחר מכן ברצונו להעניק לבנו את התנאים הטובים ביותר ולבסוף בלמידה כיצד עליו לעשות כן. אקדים את המאוחר ואומר שאין לי את המתכון המדויק לתהליך הזה, שלדעתי גם לא באמת קיים, אבל אני מאמין שאם ניתן להורים תנאים טובים יותר לגידול ילדיהם, יהיה באפשרותם להרכיב את המתכון הנכון עבור עצמם, וכך נוכל להגיע יחד למקומות מופלאים כמשפחה וכחברה.