מגש הכסף

רשומה רגילה

לפני כחודש וחצי עלתה לאוויר סדרה דוקומנטרית חשובה ביותר: מגש הכסף. רבות נכתב עליה מאז (למרות שלא בערוצי התקשורת המובילים) ואזרחים רבים תולים בה ציפיות כ'טריגר' הנכון לשינוי שלטוני אפשרי, בייחוד לאור העובדה שרבבות אנשים כבר יצאו לרחובות בעקבותיה (כולל אותי). בסדרה עלו טיעונים מוכרים וחשובים הנוגעים למדיניות הכלכלית-חברתית השלטת בישראל מזה שנים. בפוסט זה אנסה להציג את הנקודות שהועלו בהקשר להעברת השרביט הבין דורית וההשפעות שיש להן על מציאות המשפחות ועל השיח שלנו עם ילדינו – אזרחי העתיד.

כקורא קבוע של דה-מארקר, התמונה שהציג גיא רולניק בפרק הראשון מוכרת כבר לכל אחד מקוראי העיתון, אך דווקא הטיעון שהתייחס אלינו, האזרחים הפשוטים שחושבים ששוחד וקימבונים עדיפים על כישרון ונכונות לעבוד, הדיר שינה מעיניי כיוון שלפיו התנהגות זו השתרשה כאן והפכה לנורמה. אני לא מתכוון לשחיתות סטייל 'אולמרט והמעטפות' שזועקות חדשות לבקרים מכל נייר עיתון, אלא דווקא לאותו יושר פנימי (Integrity) שאדם יודע אם הוא עדיין אוחז בו ברגע שמביט במראה. זהו אותו היושר שאמור להוליך אותנו במעשינו ולמנוע התפוררות חברתית, אותו יושר שנרצה להוריש לילדינו כי כל עוד נעביר אותו הלאה אז כל השאר יבוא מאליו ; כך לפחות חשבנו אך מסתבר שלא עוד, לפחות לדעת רבים מאיתנו שעבורם זו כבר אינה הדרך לקדם את צעדיהם בחברה. בכיפה שולטת זה שנים רבות תפיסתו של מקיאבלי לפיה על השליטים להבטיח את הישרדותם גם אם דרכם סותרת עקרונות אתיים כה רבים בעיני הציבור. בהתאם לכך, השירות הציבורי מצוי בשפל חסר תקדים, ולנו לא נותר אלא להתבייש בכך שזו המורשת השלטונית שבבוא היום נוריש לילדינו.

2013openhousestlv_006

אופטימי, אספתי את עצמי מחדש והמשכתי לפרק השני בכיכובו של ירון זליכה. בין יתר דבריו הזכיר זליכה את דו"ח העוני של הביטוח הלאומי לפיו כל ילד שלישי וכל קשיש רביעי בישראל הם עניים, בעוד שהדור האמצעי נקרע תחת הנטל, גם אם הוא ובת זוגו עובדים, כדי לספק להם את קורת הגג היקרה ביותר בעולם המערבי. במצב שבו שלושת המשתנים במשוואה הזו נשחקים באופן קבוע נראה שהסיכוי קטן ליצור מציאות בריאה יותר.

תשוש, המשכתי לצפות בפרק השלישי בו היה זה פרופ' גוטווין שהנעים את זמני. גוטווין דווקא צייר לנו תמונה של מדינת רווחה מתוקנת שבה מוקצים תקציבים גדולים לטובת האזרח. הקטצ' הקטן היה שכדי ליהנות מתנאים אלה האזרח נדרש לעמוד באחד משני תנאים: האחד הוא להעתיק את מקום מגוריו להתנחלות הקרובה לביתו (במידה ויעשה כן יוכל להכפיל בעשרות מונים את השקעת המדינה בחינוך ילדיו), והשני הוא להיות בעל הון (תנו לי עוד רגע לשהות במחשבה הזו… מצד אחד אין ספק שבמהלך שנות כהונתו של ראש ממשלתנו זה תענוג להיות כאן בעל הון כי כל ה"ייעולים" שמתבצעים בסקטור הציבורי יבואו לטובתי, מצד שני מי צריך הכאב הראש הזה של המחאות על צדק חברתי ומשאבים טבעיים למיניהם- כל הח"כים, הלוביסטים, העיתונאים, הטוקבקיסטים ושאר הירקות הרקובים שאצטרך לשכור סתם יעלו הרבה כסף, לא שיהיה חסר לי ממנו או משהו).

לסיכום, תמיד שומרים את המשפט החשוב לסוף וכך גם עשו בסדרה, והוא שהדרך לפיתרון מתחילה מלמטה; מהפריפריה ומהמעמדות הנמוכים, וכל עוד אלה לא יזכו לחיים בכבוד על פי כל אמת מידה שהיא בעולם המערבי, לא תהיה בידינו הזכות לקרוא לעצמנו עם סגולה ובטח שלא אור לגויים. בינתיים לצערי האור שמגיע מאותה גלות רק מדגיש את המצב האפל שבו אנו מצויים. אז נכון שהאג'נדה שמוצגת בסדרה היא שמאלנית לכאורה ולא הכי מאוזנת, ונכון שהיא פונה בעיקר לאותו גבר יהודי, חילוני, אשכנזי ובעל הכנסה ממוצעת ומעלה, ומתעלמת מהשאר, כאילו הוא היחיד שיכול להבין את המושגים המשונים שמוצגים בה, אבל, למיטב ידיעתי, ההיסטוריה כבר הוכיחה לנו שאפשר לבצע  את השינויים המיוחלים גם באמצעות מדיניות קפיטליסטית וגם באמצעות מדיניות סוציאליסטית מרוסנות. הדבר החשוב הוא שהדבר ייעשה על-ידי מנהיגים שליבם במקום הנכון ביחס לציבור אותו הם משרתים. לכן, במצב זה הדיון בין ימין לשמאל הוא ריק מתוכן במידה והשלטון רואה לנגד עיניו את טובת מרבית הציבור לפחות. ואכן, כל הנתונים שהוצגו בסדרה כבר מוכרות זמן רב למי שחיפש אותם, אך השוני היחיד הוא שהיוצרים דאגו לסדר לנו את כל המנות האלה על אותו מגש, להציג לנו קו מחבר ביניהם ולעטוף לנו את זה בעטיפה יפה, כי כידוע אנחנו אוכלים גם עם העיניים.

20151121_194259

בקיצור, עלינו לטפח בדור הצעיר את אותה המודעות, יכולת ההבנה והחשיבה הביקורתית על אותן העוולות שנחשפו בתכנית כדי שכשצעירי דור 'מגש הכסף' יגיעו לגיל הזהב אנו נדע שאחוז גבוה הרבה יותר באוכלוסייה כבר יבין במה מדובר, יבין את החשיבות המכרעת של הפעילות פוליטית שמעבר לפתק בקלפי, ויבין שעליו לקחת את גורלו בידיו כי אין מי שיעשה זאת בשבילו.  כל אלה יתממשו אם נקפיד לקרוא ,ללמוד, להטיל ספק ולערער על הדברים כשצריך, ובבוא היום להעביר את זה הלאה. כי אם לא נעביר מדינה על מגש של כסף לפחות נדע שמי שנשאר לו רק השאריות שעל המגש ידע לקום ולפעול בהמוניו !

2 מחשבות על “מגש הכסף

  1. מידד

    מדובר אמנם בסדרה דוקומנטארית חשובה, אבל ראוי להסתכל עליה גם בעין ביקורתית. שלושה דברים בעיקר צרמו לי:
    א. כולם דיברו על שיעורי העוני, אבל אף אחד לא דיבר על מי הם אותם עניים ומהו מצבם האבסולוטי. האם מדובר באנשים שגזרו על עצמם חיי צניעות (למשל חרדים בבני ברק) שאינם "משחקים" במגרש הכלכלי שלך ושלי? מה מצבו הכלכלי של העני בישראל לעומת שאר המדינות? האם בישראל מתים יותר ברעב מאשר במדינה כמו ארה"ב? האם אצלנו יש שיעור גבוה יותר של מחוסרי בית? מהי רמת החיים של עני בישראל מבחינת החזקת טלפון חכם, טלוויזיה רב ערוצית, החזקת רכב וטיסות לחו"ל? התחושה שלי היא שעל אף הפערים שבהם התמקדו בסדרה, המצב האובייקטיבי של עני בישראל הוא יחסית טוב.

    ב. היקפי ההשקעה בחינוך בהתנחלויות הוא נתון קצת מרמה מאחר והוא כולל את תקציב ההסעות. מאחר וההתנחלויות אינן כרך שבו אפשר בתא שטח קטן להקים בית ספר שיקלוט כמות מספיקה של תלמידים שיגיעו אליו במרחק הליכה סבירה, אז ההוצאה על הסעות היא גבוהה. ממה שאני מבין, ההשקעה שם איננה שונה ממועצות איזוריות אחרות בארץ שנמצאות בתחומי הקו הירוק. בסופו של דבר הצפיפות בכיתות וההשקעה בעזרי הוראה איננה שונה באופן משמעותי מבתי ספר אחרים מאותם הזרמים.

    ג. הפרק השלישי היה מזעזע. הפרופסור מתגעגע בערגה למצבים משונים שבהם היתה תקופה של צנע, אזרח לא יכול היה להחזיק מטבע זר וההסתדרות המושחתת שלטה בכל פינה בישראל. אני ממש לא מתגעגע לזה וממש לא היתי רוצה לראות אותנו חוזרים למצב מנוון כזה.

    אני לא אומר שאין מה לעשות ושהמצב לא טעון שיפור. אני לא חושב שיש מדינה שלא ניתן לשפר בה. ברור שחייבת להיות תקופת צינון בין תפקיד רגולטור לבין תפקיד מפוקח על ידי אותו רגולטור. ברור שרשיונות לקדיחת גז חייבים להיות במכרז כמו בארה"ב ולא להיות מחולקים בחינם ללא פיקוח ורגולציה. ברור שצריך להוריד מכסים ולאפשר תחרות בייבוא (דבר שזליכה תומך בו, אבל גוטווין לבטח יתנגד). היקף שעות העבודה השבועיות חייב לרדת והפיריון חייב לעלות. ועוד המון דברים שלא מתנהלים כמו שצריך. אבל בגדול אני חושב שהמצב כאן הוא לא כזה נורא. ובהחלט אפשר לתקן

  2. הי מידד,
    ממש שמח על התגובה שלך, וכמו תמיד היא עניינית, מעניינת ותורמת !
    אנסה להגיב בקצרה על הדברים כדי להשלים את התמונה…

    בנוגע לעוני, אין ספק שאחוז ניכר ממנו נובע מקבוצות בחברה כמו החברה החרדית והערבית (שקצרה היריעה מלהיכנס לסיבות לכך), ובין אם מצבם נובע מבחירה או לאו דו"ח העוני משקף לנו תמונת מצב חשובה שיש לטפל בה, גם אם נבחן אותה בעין ביקורתית. בהמשך לכך, ה'עוני הביולוגי', שאתה קראת לו רעב, על פי מדדים שונים הולך ונעלם מהעולם גם אם עדיין לא באופן גורף, ולעומתו 'העוני החברתי', שבגללו אנשים אינם נהנים מהזדמנויות וממשאבים שעומדים לרשות שכניהם, היא בעיה שהולכת ומעמיקה בישראל. (כתבה מעניינת של יובל נח הררי בנושא: http://www.mako.co.il/culture-weekend/Article-20ec40d39c5eb41006.htm). אז אמנם מבחינה ביולוגית אנחנו שבעים אבל מבחינה חברתית מדד ג'יני לאי-שוויון רק ממחיש עד כמה אנחנו "רעבים חברתית".

    בנוגע להשקעה בחינוך בהתנחלויות, ברור לי שתקציב הנסיעות מטה את התמונה, כך גם ההוצאות הביטחוניות שמוטלות על בתי"ס שם (הידעת? הסעת תלמידים מבי"ס בפדואל לפעילות מחוץ לישוב מחייבת צירוף 2 מאבטחים נושאי רובים. ניסיון אישי..),
    אבל למרות זאת, בעוד שבדימונה ההשקעה בילד בשנה היא 3,700 ש"ח ומס' התלמידים בכיתה בממוצע הוא 31.4, בהר חברון ההוצאה היא 24,500 לתלמיד ומס' התלמידים הוא 21.7, מה שמוכיח שהשוני הוא משמעותי ושלצערי "טוב להתנחל בעד עתידנו..".

    בנוגע לגלגולי ההיסטוריה, הרי ברור לנו שהשחיתות במדינה לא הומצאה בסוף העשור הקודם ושהשורשים שלה נטועים עוד בהיסטוריה של המדינה, אבל זחיחות הלב שמאפיינת את אותם "נבחרי ציבור דור 3" שלנו היא פשוט מעוררת חלחלה, חסרה באתיקה ציבורית, הגינות פוליטית ואחריות לשמירה על שלטון החוק בישראל, מה שלמיטב ידיעתי פחות מאפיין את קודמיהם למרות סיקור התקשורת כיום. עם זאת, יוזמות וארגונים שונים שפועלים בתחום השקיפות והידע הציבורי, כמו התנועה לאיכות השלטון, הסדנה לידע ציבורי, 100 ימים של שקיפות, לובי 99 ועוד, מתמודדים עם המצב אך חשוב מכך מחזקים את מודעות הציבור אליו ויוצרים מעורבות אזרחית. אלה בעיניי ה'תרופות' היחידות שיש לנו, האזרחים הפשוטים, נגד אותן מחלות השחיתות והעוני החברתי שציינתי. בקיצור, יותר מששינוי מיוחל יאפשר לנו "להתרפק על נוסטלגיה" (גם אם קצת מדומיינת), היא תאפשר בתקווה לילדים שלנו לפתח אמון לחברה ולמנהיגיה .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s