לפני שתחליטו אם להקדיש מזמנכם ולהיכנס לסיפור חיי, אתן לכם הצצה פנימה כדי לחשוב על כך: מבעד לחלון תבחינו בי: בחור בן 30, הנראה כנראה צעיר לגילו אך יש האומרים מתנהג כמבוגר לגילו, שגר בירושלים עם אשתו מורן, מחנכת מוערכת ומורה מקצועית ללשון, ולנו כלב מעורב וחתיך ביופיו ששמו ואפל. החיים במחיצתם הם רוב עולמי ואין מאושר ממני על כך! לאורך היום אני עובד לפרנסתי, ולאורך הערב משתדל להקדיש את זמני לשניים שמוזכרים למעלה. עד כאן חיי נשמעים בנאליים למדיי אבל השעות בחיי שבהן ארצה לשתף אתכם הם דווקא שעות בין הערביים: אני מתכוון לאותו שלב ביום שכרגע נותר להקדיש כדי לנסות ולהפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר. אבל לפני שנתקדם אנסה לבצע את הבלתי אפשרי וב-3 פסקאות לספר לכם קצת על עצמי ועל שלושת העשורים שהביאוני עד הלום:
מבלי שהוריי תכננו זאת מראש נולדתי בקיץ 85', למשפחה צעירה עם שני ילדים בני שמונה ואחת-עשרה. זו לא הייתה "שכונת פאר ולא שכונה של עוני", והיו בה ילדים כמוכם וכמוני שחלקם זכו לתמיכה בבית וחלקם פחות. התמזל מזלי ונמניתי עם הקבוצה הראשונה. מעבר לכך אין הרבה מה לספר על העשור הזה מלבד זה שבמהלכו גיליתי שאני אוהב לשיר אבל פחות אוהב ללכת אחרי הזרם המקובל. תוסיפו לאלה גם שמנמנות יתר וקיבלתם שילוב מצוין להכתרתי כמי שנהוג לכנותו "ילד כאפות". ואכן, אלה לא איחרו להגיע למשך תקופה לא קצרה, אך למזלי הוריי זיהו זאת ורשמו אותי לחוג קרב מגע שבדיעבד הצדיק את ההשקעה.
בעשור השני, גיליתי ככל הנראה שירשתי מאמא שלי חמלה מסוימת למוחלשים בחברה והתנדבתי באיסוף ובחלוקת מזון. בהמשך גיליתי שירשתי ממנה גם את האהבה למטבח, לאירוח ופשוט ל-לגרום לאנשים תחושה טובה. אך בעודי בן 15 נאלצנו משפחתי ואני להתמודד עם תחושות קשות מאוד בעקבות מותו של אבי ממחלת הסרטן. הייתה זו תקופה מכוננת בחיי כיוון שאחיי כבר עזבו את הבית בזה אחר זו ועד מהרה נאלצתי להשאיר את ילדותי מאחור, להתגבר ולהתבגר. הלכתי בעקבות אהבתי והתחלתי לעבוד כטבח במסעדות שונות ואפילו חלמתי לכבוש את עולם הקולינריה, אבל מאוחר יותר שיחות עם סבתי בעניין הזה שכנעו אותי ללכת ולרכוש 'מקצוע רציני', אז החלטתי להשאיר את הבישול כתחביב אהוב עד עצם היום הזה.
את העשור השלישי בחיי התחלתי כצפוי בשירות הצבאי, הייתי אז סמל מחלקה בקורס מ"כים ונהניתי מהיכולת להקנות ידע וערכים לחיילים נהדרים. את היכולת הזו לקחתי איתי הלאה ובסיום השירות הדרכתי ילדים ונוער במסגרות שונות כשהמשותף לכולם היה עבודה קהילתית. גיליתי את הכוח העצום שטמון בקהילה וביכולת שלה להעשיר את חייו של כל אדם, ופעם נוספת נחשפתי ליתרון העצום שעומד לרשות הילדים הזוכים לתמיכה הנחוצה ממשפחתם ולפער הקיים בינם לבין חבריהם שאינם זוכים לתמיכה זו. בין לבין גיליתי את אהבתי לטיולים, חציתי יבשות וגם ימים אך לבסוף התיישבתי על ספסל הלימודים. בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב נפתח בפניי לראשונה עולם אינטלקטואלי שלם מלא בהוגים ותיאוריות: למדתי על הזירה הפוליטית, על השסעים השונים בחברה ואפילו גיבשתי דעה או שתיים שהתפתחו עם השנים. בהמשך, ניסיוני בהדרכה פתח לי דלת כניסה לתחום הייעוץ וההנחיה בקרן מנדל, ואכן לאורך תקופה ממושכת זכיתי ללוות אנשי חינוך וחברה רבים שבחרו לפעול כל אחד בזירתו לקידום שינוי חברתי. דרכיהם העשירו אותי ונטעו בי אמונה ביכולת ליצור שינוי. בחרתי להיות אחד מהם.
בשלהי העשור השלישי התחלתי לפלס דרכי. פניתי לאוניברסיטת בן גוריון ובמשך שנה וחצי למדתי על המגזר החברתי, על ניהול ומנהיגות. מעבר לחוויית לימודים מרתקת אימצתי לעצמי 22 חברים מוכשרים, אך לצידם לא מעט סימני שאלה לגבי המשך הדרך: מהי הדרך המתאימה לי ביותר לפעול בה? פוליטיקה? עמותות? ידעתי שהתובנות שאספתי לאורך השנים בנוגע לחשיבות המשפחה והקהילה בחיי האדם הן נקודת המוצא שלי, ובהתאם לכך החלטתי לצאת למסע של למידה בעזרת אנשי המעשה שפעילים במרחב פעולה זה, בתקווה לגלות דרכם קצת יותר על עצמי ועל הדרך שבה אבחר לפעול למען אותו עתיד. במקביל החלטתי לפתוח את הבלוג כדי לשתף אתכם בתהליך, כדי שתוכלו לחשוב איתי יחד על הדברים: כי אני מאמין בלב שלם שתוכלו לתרום לי הרבה בעיצוב הדרך הזו. יצאנו לדרך ?
//
בין ערביים 